בגמרא (ברכות ה, ב) מסופר, כי כאשר לרב הונא החמיצו ארבע מאות חביות יין, באו אליו חבריו החכמים ויעצוהו לפשפש במעשיו, אולי שגה בדבר מה. אמר להם רב הונא: כלום חשוד אני בעיניכם? ענו לו החכמים: "מי חשיד קב"ה דעביד דינא בלא דינא". (כלומר: האם אתה חושב שה' לא שפט אותך בצדק?  האם ה' עשה דין כשלא מגיע?)

לסיכום: תאמיני לי שאם ה' היה רוצה הייתם עשירים כקורח , אבל כרגע זה לא רצון ה', ריבונו של עולם רוצה שתלמדו לאהוב אחד את השני ולפרגן אחד לשני גם כשקשה ולא רק כשהכל ורוד ! ובניסיון הזה נכשלת ובגדול , במקום לעודד את בעלך ולחזק את ידיו שימצא עבודה , רק פגעת בכבודו והורדת לו את הבטחון העצמי , איך את רוצה שגבר מושפל ללא בטחון עצמי ימצא עבודה? את חייבת לעודד אותו ולחזק לו את הבטחון בהקב"ה ורק כך תזכי שבעלך יהיה בן תורה אמיתי ונאמן , רק אז תזכי שהברכה תהא מצויה בביתכם בשפע , אם לא תקפידי עליו ותאמיני שהוא באמת משתדל, גם אם קשה אז מה? את חושבת שזה קל? מי יודע על איזה עבירות הצער הזה מכפר? אולי הצער של בעלך מכפר על חטאים שלך מהנערות? כך את גומלת עם בעלך?

סיפור ממש מרגש ! ! !

מספרים על אחד מגדולי האחרונים , האדמו"ר בעל הדברי חיים מצאנז שהיה עילוי גדול מאוד ממייסדיה של חסידות צ'אנז ומגדולי מנהיגי יהדות מזרח אירופה בדורו.

שמעו של רבי חיים יצא בכל הארץ , כולם ניסו לשדך לו בנות נפלאות ומקסימות , אך הוא לא היה מוכן להתחתן עם אף נערה, כששאלו אותו מדוע הוא מסרב , הוא ענה להם כך: "כבר הראו לי משמים מי תהיה בת זוגי" השמועה עברה בכל הארץ עד שהגיעה לכפר מרוחק שבו גר אדם פשוט ולו הייתה בת נאה מאוד שכבר בגרה עם השנים היא כבר לא צעירה כפי שהייתה בעבר , אותו אדם פשוט החליט לנסות את מזלו והוא רכב מרחק של שלושה ימים לביתו של רבי חיים מצ'אנז , כשהגיע אותו אדם פשוט הביט בו רבי חיים ואמר: "מדוע חיכית כל כך הרבה זמן? , דע לך שבעוד חודש ימים אתחתן עם בתך , חזור אלי עם הבת שלך ונסדר חופה וקידושין" , אותו אדם פשוט לא ידע נפשו מרוב אושר , הוא חזר לביתו וסיפר לביתו על השידוך שנעשה בלא ידיעתה ואמר: "קולו של חתנך ערב ונעים ונאה הוא וחכם ועשיר גדול" הבת הייתה כל כך מאושרת והיא ציפתה בכיליון עיניים ליום החתונה המיוחל, בהגיע הזמן המיוחל רכבו שוב אבי הכלה והכלה לביתו של רבי חיים מצ'אנז (החתן המיועד) כשהגיעו לבית הרב גילו שכבר בכניסה ישנה הפרדה בין גברים לנשים , את הבת קיבלו הנשים והלבישוה שמלת כלה מפוארת ואת אביה קיבלו הגברים , לפתע הלכה הכלה לכיון עזרת הגברים , פתחה את הדלת ואז, היא פשוט הבחינה בחתן המיועד יושב במרכז החדר, הוא היה פשוט מושלם ובאמת היה לו קול ערב ונעים, כולם העריצו אותו והביטו בו , היא הייתה פשוט מאושרת ומלאת התרגשות אבל אז,,, הוא הבחין בה,,, הוא חייך לעברה , קם מהכסא ורצה להתקדם לעברה והוא פשוט צלע צליעה כל כך בולטת ונוראית, כל הגוף שלו פשוט דחה אותה פתאום , הכלה לא האמינה למראה עיניה , איך יכול להיות שנערה כל כך יפה תתחתן עם צולע?????? היא לא יכלה לשאת זאת !!!!! היא ברחה מיד לחדר ובכתה בכי נורא !!!!!!!!! לפתע היא שמעה דפיקה בדלת וברקע נשמע קולו הערב של החתן "אנא ממך פיתחי נא לי את הדלת" הכלה מיהרה לנגב את דמעותיה וניגשה לעבר מפתן הדלת , היא פתחה את הדלת והרכינה את ראשה בצער, בחדר היה ארון קטן והחתן ביקש ממנה לפתוח את דלת הארון , הכלה לא ממש הבינה מה החתן מרמז לה אבל היא עשתה כמצווה ופתחה את דלת הארון , כשפתחה הכלה את דלת הארון היא הבחינה בראי גדול (מראה) ובו ראתה הכלה את עצמה , לבושה בבגדים פשוטים , עורה כהה , פניה עייפות ועצובות ורגליה אינן שוות , היא התקרבה לראי לראות שאינה הוזה ותוך כדי פסיעה לעבר הראי היא רואה את עצמה צולעת בבירור , החתן שבראי נראה נאה וזקוף בעל שתי רגליים זהות , ניגש אליה ואמר לה בזו הלשון: "דעי לך , עוד כשהייתי בשמים , ניגש אלי המלאך גבריאל וסיפר לי על התפקיד החשוב שעתיד להיות לי בעולם הזה , הוא גם הראה לי את בת הזוג שתהיה לי (השידוך שלי משמים) וכך בדיוק ראיתי אותך (כמו שאת עכשיו במראה) ראיתי כמה ענייה היית ועד כמה הצליעה שלך אימללה את חייך ובקשתי מהמלאך לקחת ממך לפחות את הצליעה כדי שאולי בע"ה תזכי לאושר ושמחה למרות העוני ואני כבר אסתדר בע"ה , מן השמים הסכימו לבקשתי ובית הדין פסק שאת תרדי לעולם עם זוג רגליים זהות ואני ארד לעולם צולע , כדי שלך יהיה טוב , הבחירה בידיים שלך , רק רציתי שתדעי את פיסת המידע הזאת , אני מצטער שגזלתי מזמנך , את רשאית ללכת אם תרצי , הנערה הביטה שוב במראה ובאורח פלא שוב ראתה את עצמה צולעת, היא הזילה דמעה ונאותה להתחתן עם הרב.

לסיכום: אני מאוד מקווה שהתרגשת מהסיפור , כי אני מאוד התרגשתי לכתוב אותו , אני מברך אותך שתזכי להעריך את בעלך ולא "להעיף" אותו מהבית , מי יודע אם את לא מעיפה את המזל שלך? אני במקומך הייתי מבקש סליחה מעומק הלב ומהיום והלאה עובד על מידת הבטחון שלי בה' יתברך , מזל שבעלך לא צולע !

נו... אז רבי חיים מצ'אנז היה צולע זה אומר שהוא פגום?
נו... אז בעלך מתקשה למצוא פרנסה , אז מה? זה אומר שהוא פגום?
את יודעת כמה בעלים בכלל לא טורחים לעזור בפרנסת הבית?
את יודעת כמה גברים בכלל לא מוכנים לשמוע על "להתחזק"?
איך את יכולה לזרוק מהבית את בעלך? הוא נבחר משמים להיות בן זוגך !

לקריאת שאלות ותשובות בנושא שלום בית לחצו כאן: "שאלות ותשובות - שלום בית"
לקריאת שאלות ותשובות בנושא פרנסה לחצו כאן: "סוד הפרנסה - רביד נגר"

כמו כן אשמח אם תצפי בסרטונים הבאים ביחד עם בעלך ותעשו תשובה , החכמה היא לדעת לעבור נכון את המשבר , אשה שלא יודעת להתמודד עם משברים , גבר שלא יודע להתמודד עם משבר , צריך לעבוד על מידת הבטחון ולעשות לעצמו רב , יהי רצון שזכות אהרון אבינו עליו השלום תעמוד לכם ונזכה כולנו להיות מתלמידיו של אהרון , אוהבי שלום ורודפי שלום , אוהבים את הבריות ומקרבין אותם לתורה.


.

בחיי הנישואין נקלעים לא פעם ולא שתים למריבות קשות, חילוקי דעות, או ויכוחי סרק כאלה או אחרים. ובעיקרו קרי בחיל, בגלל אותם דברים שבינו לבינה, הכמוסים בחדרי חדרים, שהם כבשונו של עולם. ישנם המתפייסים מיד, וישנם ה"מושכים" זאת לימים ושבועות. ועבורם סיפר הגה"צ רבי אליהו דסלר זצוק"ל, סיפור: בנדודי דרך ארצות הצפון, ראיתי עדת זאבים רעבים, רצים ומחפשים מזונם, וימצאו נבלת חיה קטנה מושלכת על דרכם, ויקפצו כולם עליה מבוהלים ודחופים, אבל לא יכלו לאכול הטרף, כי כל אחד קפץ על גבי חברו, מבלי לוותר על נתח בשר איש לרעהו. וכה נשכו זה את זה וילחמו זה בזה, עד אשר כולם היו פצועים ושסועים ויזב דמם לרוב. כה המשיכו בעקשנות במלחמה עזה על חתיכת הנבילה, עד אשר כולם נפלו מוטלים חסרי אונים על השלג, וחלקם נהפכו גם המה לנבילות. רק אחדים, הגיבורים שבהם, המה שמו שיניהם בנבילה. ויעבור רגע ואביטה, והנה גם אלה הגיבורים, נלחמו זה בזה ויכו וינשכו זאב את רעהו נשוך ופצוע. עד שגבר אחד המיוחד, בעוז ותעצומות חטף את הנבלה, וינס כל עוד רוח חיים באפו. התבוננתי למראה, וראיתי את המנצח נס רחוק, וכל דרכו אשר רץ עליה, מלאה דם מפצעיו אשר פצעוהו חביריו, ולא התמיד הלוך עד אשר נפל ושבק רוחו מרובי פציעותיו. שבתי וראיתי בנשארים, והמה פצועים קשה והרוגים, דמם אבד וכוחם סר מעליהם, ומה הועילו במלחמתם..... 

 

ובכן, אלו המה התוצאות המרות של חוסר ויתור, וכל מילה מיותרת. ועד כמה צריכים כולנו בלי יוצא מהכלל, גדולים וקטנים, להתחזק בדרכי האבות והאמהות הקדושים זיע"א. ולדעת, שהמפסיד הוא זה שלא מוותר, זה שמעמיק וממשיך את המריבה. וגיבור, הוא רק מי שיוצר עוז בנפשו מול כל הקשיים הניצבים ברוחו, כובש את יצרו ורודף ומבקש אחר השלום. וה' יעזרנו לטוב לנו כל הימים אמן.

 

 

ועדותי כזאת נצברתי לא מעט, ע"פ צירופי השמועות מפי נשים וגברים יחד, כי ישנם נשים שלא מבינות כי עיקר תכלית בריאתם בעולם הזה, וזכות קיומם וחיותם הוא בכדי לעשות רצון בעליהם, בכל המובנים היוצאים ע"פ דרישות הבעל ממנה בגשמיות, וביתר שאת ברוחניות, המבטלות מחשבה רעה המביאתו לידי חטא. וטוענות בדברי סרק, בשטויות והבלים פרי עצת הנחש הקדמוני, לא ניחא לי כעת, אני עייפה, לא הורגלתי בכך, אין לי כוחות לזה, כמה אפשר, מאיפה באים לו רעיונות, וכן ע"ז הדרך בניגונים עולים ומתחלפים מאשה לאשה. 

 

די מלהסתובב בבתי דינים בכל עיר ועיר במקהלות עם, להסתחרר מלראות כמה יתומים מחיים מתרבים בגלל דברים שכאלה, שעיקרם ברובה עקשנות העולה מן האשה בדברים הנסתרים. וכבר הקדים באומרו החכם מכל, בעל הדעה ובעל הנסיון שלמה המלך עליו השלום, כי עיקר היסוד בבנין הבית, הכל תלוי אך ורק באשה, ואיולת בידה תהרסנה. ורבים מהסכסוכים הכמוסים בין איש לאשתו תבניתם נוצר מזה כידוע. אשה בכוחה לבנות את הבית וליסדו בשלווה נועם ורוגע, או להיפך להרוס ולנתוץ את שלוות החיים בעקשנות עד כדי שבירת כל הכללים, ורבים החללים יתומים מחיים בעקבות זה. 

 

נכונה היא, כי אין אפשרות לכוון הדעת בכתב בגרמי גרמים הגורמים לזה, אך ברמיזא ניתן לבאר כי די לאותם בעלים בהמתנת ימי טומאת האשה, הכוללים ימי ראייתה וימי ליבונה קרי שבעה נקיים, ובנות ישראל החמירו על עצמן או יותר נכון החמירו על הבעלים, העולים בין אשה לאשה בין שנים עשר יום, לחמשה עשר יום, ויש גם יותר, עד שנטהרת. וכי מה מצפה אשה, אשר בעלה משתדל מאד, וכל כמה שמירות שיעשה בעצמו, שמירת עיניים וכדומה, היום בפירצת זוהמת הנחש, היצר הרע לפתח חטאת רובץ, ולא נשאר מקום אפ' לדמיון. 

 

 

והמציאות אשר אנו נמצאים בה היום לצערנו מחשוף הלבן, והבליבול שנוצר בעקבות החשיפה לכל אותם מכשירי התועבה הסובבים די בכל אתר ופינה, ואפ' אוירא דישראל קשיא ליה להחכימא ולאפרושי ממחשבת הרהור, ואכ"ז בתחבולות מבקש האיש להימנע מהרהורי עברה הקשים מעברה, ופונה לעוזרתו שתסייעו, ובזה דוקא היצר מעכבו. 

 

נמצא, כי כל אשה חכמה במראות הצובאות, ככל שתבין את הקשיים העומדים וניצבים לפני בעלה, ותתגבר מול עצת היצר הרע המלעיטה בדברי סרק בשטויות והבלים פרי עצת הנחש הקדמוני, ותתדחה את הטענות: לא ניחא לי, אני עייפה, לא הורגלתי בכך, אין לי כוחות לזה, כמה אפשר, מאיפה יש לו רעיונות, נמאס לי ממך, וכן ע"ז הדרך בניגונים עולים ומתחלפים מאשה לאשה. אלא תעשה רצונו של מי שאמר והיה העולם בשמחה, ותחפש כיצד ואיך להכין את עצמה בנפשה למענו, למען בעלה, בהשכנת שלווה ושלום בביתה בכל הדברים העולים על רוחו, בבקשתו, בדברו עימה בגווני מצפוני לבבו, בכל מכאובי הנפש בשערי הקדושה, ברחל בתך הקטנה כנאמר לעיל. מבוטחת היא אותה אשה צדיקה, שאין כמוה אשה כשרה בנשים, העושה רצון בעלה, ואין דומה לה, והוא ברור.

 

ועומק הענין בתוקף, אל אותם נשים עקשניות המיסרות את בעליהם, ומצערות אותם בהיתולים בטכסיסי נוכלות, ומדמינות בקרבם כי הסערה חלפה עברה ובעלה התרגל לסירובה. צר לי לבשרם כי הם מנוחלי הגהינום בזה ובבא, ובאוזלת ידם הם ישאו עוונם. כי כל תכלית קיומה של אשה בעולם הזה, הוא אך ורק להיות עזר לבעלה בכל המובנים, בלי יוצא מהכלל, ואין שייכות לפשרה בזה. והמטרה, לסייעו במסילה העולה, המביאתו לקדושה הנכספת אליו יתברך, "כי קדוש אני". וזה לא יתכן אלא ע"י שתשתדל האשה למענו, בכל שערי רזי הקדושה, למען אין עוד מלבדו.

 

ולזה צריך חריצות השכל ותחבולות הדעת, וזה לא יתכן כי אם ע"י השלימות באהבת הזולת בחשיבה חיובית, בידיעה ללא משאבי דאגה עצמית, כי היותה בבריאה סיבתה, היא רק למען הנתינה השלמה לבעלה, בעמל, יגיעה, השקעה, בטח בה לב בעלה ושכרה בצידה. וככל שתתמיד האשה בהתבוננות בידיעה שאין עוד מלבדו ואפס זולתו, ועז יתהווה חפצה ורצונה, להשלים ולשמח את לב בעלה תמיד, אזי מובטח לה בנים ובנות עוסקים בתורה ומצוות, בנחת דקדושה שלום ושלווה, והוא כדאי.

ובעיקר העיקרים יש לפנות, אל נשות העיקרי'- עיקרה של הבית- עקרות הבית. אשר אינם מודעות אולי, לנקרא וקורא אשר יקרא "קרך בדרך" תסובב גבר מחוץ לבתים, ובעליהם בסיבת נשותיהם הם אצים רצים, ומכותלי מקלט הבית יוצאים בלית ברירה, להביא מזון וצידה להשביע נפשות העוללים. ואין שליטה על הנראה בכי יקרא בדרך, עין רואה ולב חומד, וראית בשביה כי יצא למלחמה עם היצר הרע, ומי יכול לו. והיא אשתו פת מחוררת בסלו, בקרירות ליבה צערו של בעלה בל עימה, וחלילה, בידה ממש תהרסנה עוקרת הבית. והוא אנה ילך, ואנה יפנה, ואל מי ידובב ויפציע צערו, כי אין פיתו בסלו, וחלילה ביתו נעקר על צירו, ואין דורש לנפשו, וחבל.

 

והנה שפתי לא אכלא מלהודיע בעליל, ודי מלהניף, אני העבד ניצב מנגד מלהעיד, על כמה וכמה משפחות בני עליה, מעידית שבעידית מבני הפרתמים, מובחרי ונבחרי, מכושרי וכושרי, לא חסרו דבר וחצי דבר בהון ובמראה, כי בסיבת עקשנותה של האשה, בעינינים נסתרים העולים מקודש הקודשים מחדרי חדרים, ישנם בעלים שהגיעו עדי שבירת כל הכלים, והמה מבולבלים ומתקשים לעמוד מול נסיונות הדור, ומינה כ"ז בסיבתה סיבת עקשנותה, הכעס גובר ועולה בחזקת הבתים, והילדים צעירי הצאן, משלמים ונעשים קורבנות בגין זה, ובת קול זועקת עד מתי.

 

ומי לא יבחין, כי בעקבות צרות הזמן ומאורעותיו, עיקר נסיון הדור מן הוא ממון ונשים, והוא כזרע גד וטעמו כצפיחית בדבש, דבש גמטריא' אשה. וככל שיתמהמה קץ גלותנו, הנסיון הולך וגדל עד כי גדל מאד, ואין מנוס אשר אליו ינוס, להינצל מצפורני מחשבת האיסור, מלבד תורה המצילה ומגינה, אשר נתנה לנו את האשה תבלין כנגד היצר הרע, ה' יצילנו.


בכל מקרה, תתן גם לאישה לקרוא את הדברים שאמרנו פה, ואם תרצו, אשמח לעזור לכם 
בנושא, ולהפגש איתכם לייעוץ.  
טל:  050-4110698 נהוראי
* נא לצלצל אחרי השעה 9 בערב.

(הקטע מתוך הספר: המאיר לארץ חלק ב של הרב נהוראי שמעונוב)


 

 

מעשה באדם אחד שקרא הרבה, ושנה הרבה, ושמש תלמידי חכמים הרבה, ומת בחצי ימיו והייתה אשתו נוטלת תפיליו וחוזרת בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, והייתה צועקת ובוכה, ואמרה להם: רבותי, כתיב בתורתכם (דברים ל) "כי הוא חייך ואורך ימיך". בעלי שקרא הרבה, ושנה הרבה, ושמש תלמידי חכמים הרבה, מפני מה מת בחצי ימיו? לא היה אדם שהשיב דבר.  פעם אחת נזדמן לה אליהו ז"ל.
אמר לה: בתי, מפני מה את בוכה וצועקת?
אמרה לו: רבי, בעלי שקרא הרבה ושנה הרבה ושמש תלמידי חכמים הרבה ומת בחצי ימיו. אמר לה: כשבאת בנידתך, כל אותן ג' (ז') ימים הראשונים, מהו אצלך?
אמרה לו: רבי, חס ושלום שלא נגע בי אפילו באצבע קטנה שלו. אלא כך אמר לי, אל תגעי בכלים שמא תביאו לי לידי ספק. - כל אותן ימים האחרונים מהו אצלך?
אמרה לו: רבי, אכלתי עמו, ושתיתי עמו, וישנתי עמו בבגדי על המטה, ובשרו נגע בבשרי, אבל לא נתכוון לדבר אחר.  אמר לה: ברוך המקום שהרגו. שכך כתוב בתורה (ויקרא יח) "ואל אישה בנדת טומאתה לא תקרב".